הכתבה
שערוריית 1993: הבנקים פיתו, הלקוחות נפלו ,צבי לביא , ynet , מרץ 2013
הבנקים הציעו ללקוחות הלוואות בריבית נמוכה בתנאי שישקיעו בניירות ערך שלהם. ההשקעות איבדו כשליש מערכן והבנקים תבעו פירעון מיידי בריבית משולשת. ואז התגלתה התרמית: הבנקים, האוצר ובנק ישראל היו מעורבים בניפוח הבועה שפגעה ברבים. מדור "כשבגרוש היה חור" חוזר לשערוריית הבנקיםהשיווק המתוקשר של הלוואות הבנקים וחברות האשראי מתרחש היום 20 שנה בדיוק לאחר מסע של הבנקים, שהיה לא מתוקשר, כמעט חשאי, וגם ציני עד נבזי בלשון המעטה. מין תרגיל עוקץ אשר סיבך אלפי משקיעים בחובות עד סדר גודל של מיליוני שקלים, רושש לא מעטים ואפילו גרם למספר התאבדויות.
השערורייה הזאת התרחשה זמן רב כמו במעגל סגור ומתחת לפני השטח. חלפה יותר משנה עד שחלחלה לציבור הרחב.
עד אז התעניין בה רק העיתון הכלכלי היחיד בעת ההיא, גלובס. המדורים הכלכליים בעיתונות היומית התעלמו ממנה, אולי בהשפעת הבנקים. כתבי הפלילים שסקרו את ההתאבדויות לא התעמקו במניעים. גם כשהזעקה הגיעה לכנסת, רוב הכתבים הפרלמנטרים עדיין היו אדישים כלפיה.
הלוואה בריבית חלומית הופכת לסיוט תחילת הסיפור בגאות הבורסה בתחילת שנות ה-90. גאות זו, כך סיפרו, התגלגלה לא מעט מהשינוי הפתאומי בהתנהגות הבנקים. לפתע הם החלו לחזר אחר הלקוחות בהצעות מפתות וחסרות תקדים של הלוואות נדיבות בריבית נמוכה, ללא ערבים או ביטחונות מיוחדים. כל זה בתנאי שישקיעו את האשראי ברכישת ניירות הערך של הבנקים בעיקר בקרנות הנאמנות שהיו בבעלותם, אשר יהיו גם הערבות להלוואה. נסיקת שערי הבורסה הגדילה את הפיתוי.
ההלוואות הוצעו בסדר גודל חלומי של רבבות ומאות אלפי שקלים. הנדיבות והשערים הגואים סחררו את הלקוחות שהורגלו לחזר אחרי הבנקים ולירוק דם עד שאושרה להם הלוואה צנועה למימון בר-מצווה או חתונה. הריבית על האשראי היתה נמוכה באחוז אחד מהפריים (אז כ-5%). העוקץ שבפיתיון נחשף רק אחרי נפילת הבורסה. ההשקעות איבדו מיד לפחות שליש מערכן, והבנקים תבעו פירעון מיידי של כל הלוואה, ומיהרו לחייב את יתרת החוב בריבית אוברדרפט, פי 3 מריבית האשראי.
הריבית הזאת סיבכה את הלקוחות בחובות שתפחו בקצב מטורף. הלוואות של רבבות שקלים זינקו למאות אלפים ומי שלווה מאות אלפים שקע בחובות של מיליונים. נחמדות הבנקים נמוגה. הם לא ריחמו על החייבים וסחטו את החובות בתביעות משפטיות מזורזות "במעמד צד אחד". השופטים שמעו את הבנקים וחתמו על גזרי הדין שקיפחו את הנתבעים הנעדרים. הבנקים העבירו אותם להוצאה לפועל. החלה סדרה של עיקולים והפקעות. חייבים נושלו מבתיהם. משפחות התפרקו. חייבים מבוהלים שלחו יד בנפשם.
זה היה סיפורם של המשקיעים. מי שבדק אותו בבנקים נענה כי הכול נעשה כדת וכדין. הלווים נטלו את סיכוני ההפסד על מחירם היקר בדעה צלולה, והבנקים פעלו כמנהג הנושים בשוק. חלפו שבועות וחודשים עד שהתברר כי זו רק חצי האמת. הבנקים פעלו כציידים האורבים לטרפם, בצייד מחושב וסלקטיבי. המטרות אותרו לפי ההיסטוריה הבנקאית שלהם, בניגוד לחגיגת ויסות מניות הבנקים שהסתימה במפולת, בה שותפו כל הלקוחות, 7 שנים קודם לכן.
איפה היו אז המפקח על הבנקים בבנק ישראל, מבקר המדינה, המשטרה והפרקליטות? תגובתם המאוחרת, שהתאפיינה בגרירת רגליים, היא שערורייה בפני עצמה שתפורט בהמשך. על צד האמת, נפגעי הבנקים הראשונים שהגיעו לכנסת, לא עוררו אהדה מיידית, בגלל הרקע להפסדים שלא היה חדש. הבורסה הגואה ריתקה משקיעים חדשים, בהם טירונים ומהמרים שנסחפו למערבולת ולא השכילו לצאת לפני נאומו של נגיד בנק ישראל יעקב פרנקל, שהפיל את הבורסה וגרם לצונאמי של ההפסדים.
נפגעי המפולת באו לבקש את התערבות הכנסת ונענו בלשון אחידה. אם הפכתם את הבורסה לקזינו ולא ראינו אתכם כשהרווחתם את הכסף הקל, למה שנעזור לכם לכסות את ההפסדים? אבל הנפגעים לא הרפו. גרסתם למפולת לא היתה מוכרת והחלה להעלות סימני שאלה, לא על מצבם הנפשי כמו לגבי שפיות המערכת הבנקאית והרשויות המפקחות עליה.
העד לטובת הנפגעים - פקיד הבנק חגיגת האשראי המוגזם והתחממות הבורסה התרחשו במהלך 1992 והגיעו לשיא בראשית 1993, עד לפיצוץ של נאום הנגיד פרנקל. אבל המהפך בגישת הכנסת לנפגעי הבנקים, מאדישות לאהדה, התחולל רק ב-1994. הוא היה חד ופתאומי, כאשר סדרת תביעות הבנקים "במעמד צד אחד" נקטעה בוקר אחד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הודות לקבוצת חייבים, שהתארגנה להשיב מלחמה לבנק העושק אותם.
יוזמי המהלך היו מספר חקלאים ממפוני חבל ימית, לקוחות סניף בנק הפועלים באשקלון. הם מיצו את זכותם לקבל רשות להתגונן, וקבלו אותה אחרי מאבק משפטי קשה שחייב השקעה של ממון ועצבים שלא היו בהישג יד לרוב הנתבעים. הגנתם ותביעתם למחוק את חובותיהם הסתמכה על עדות של עובד הבנק שהסכים לתמוך בהם כדי להזים את טענת תום הלב של הבנק התובע את כספם.
העד, שגם עודד אותם להתייצב מול הבנק, היה לא אחר מאשר פקיד ההשקעות אשר פיתה אותם בהלוואות הנדיבות לרכוש את ניירות הערך של הבנק. הפקיד סיפר כי מצפונו החל לייסר אותו אחרי מפולת הבורסה, כאילו מעל באמון שהחקלאים נתנו בו. לכן החליט, באומץ לב, להעדיף את טובת לקוחותיו על נאמנותו לבנק, כשחתם על תצהיר מדהים בתוכנו.
המסמך חשף מבצע יזום ומתוכנן של הנהלת הבנק, שיצר תחרות בין הפקידים, הסניפים והאזורים על היקף ההשקעות אותן יגייסו בהלוואות ללקוחות הבנק וגם כפיתיון שיצרף לשורותיהם לקוחות של בנקים מתחרים. למצטיינים הובטחו פרסים יקרים – נופש ובילויים בבתי מלון יוקרתיים בארץ עד כרטיסי טיסה זוגיים הלוך ושוב ליעדים באירופה. שם הצופן של המבצע הידוע לפקיד היה "מרתון".
מסמך התגמולים לעובדי הבנק, "מבצע מרתון"
המסמך הודלף לוועד פעולה שהקימו הנפגעים האחרים. בנק הפועלים ניסה לטרפד את פרסומו. הבנק טען בתגובתו כי הפקיד שיתף פעולה עם החקלאים כדי לחלוק את הרווחים ונסוג מהתצהיר במשפט.
הפרסום עוכב זמנית עד שהודלף גם פסק הדין, אשר הפריך את תגובת הבנק. עלה ממנו כי הפקיד לא שיתף פעולה ולא נשבר בחקירה הנגדית. השופט קיבל את תצהירו ודחה את תביעת הבנק להחזר החוב. פסיקתו מחקה את החוב והניעה את פרסום התצהיר.
מפגשים חשאיים במשכן הכנסת התצהיר ופסק הדין דרבנו את הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת לבדוק את טענות נפגעי הבנקים, בדגש על תפקוד בנק ישראל בפרשה. המנוע היה היו"ר שלה, דן תיכון (ליכוד), שכיהן גם כמרכז האופוזיציה בוועדת הכספים. ועדה זו היא אמנם המפקחת המוסמכת מטעם הכנסת על בנק ישראל ושוק ההון. אבל לתיכון היתה סיבה אישית לקחת תחת חסותו את הטיפול בפרשה ובנפגעיה.
המניע שלו נבע מהכרת הפרשה, שהחלה זמן רב לפני שפרצה לכנסת. בהמשך לפרסום מבצע "מרתון" גילה תיכון כי האוצר ובנק ישראל היו הכוחות אשר משכו בחשאי בחוטים מאחורי הקלעים של המבצע. לדבריו, הסוד נחשף לעיניו במקרה, כשחלף באחד מימי שישי ליד משרד האוצר בקריית הממשלה, ופגש מכר שלו, בכיר באוצר, אשר בא לעומתו מכיוון משכן הכנסת.
תיכון ידע כי בדרך כלל המשכן שובת וסגור בסופי שבוע. לדבריו, הבכיר גילה לו כי מסיבה זו נבחר המשכן הסגור למפגש שבועי וחשאי שבו נציגי בנק ישראל והאוצר וויסתו את הזרמת האשראי למערכת הבנקאית.
הזרמת האשראי המבוקרת היתה הדלק שנועד להגביר את פעילות לקוחות הבנקים בשוק ההון בעידוד רכישת ניירות הערך של הבנקים בהלוואות הנדיבות. תיכון למד מפי הבכיר כי ההזרמה החלה ב-1992 כדי לגרות את הציבור לעורר את השוק הרדום בהגדלת השקעותיו בנוסף לכסף הרב שהצטבר בידיו.
תיכון היה מוכן לחשוף את זהות הבכיר רק בוועדת חקירה ממלכתית, אם תקום. לא היה לו ספק בנחיצותה, כדי לאתר ולהעניש את האחראים לניפוח המלאכותי של בועת הבורסה שגרמו להפסדים וסבל לאלפי אזרחים. גילוי הלב של הבכיר המריץ את תיכון, הכלכלן במקצועו, לעקוב אחרי התחממות הבורסה בנסיקת שערי הקרנות והתנפחות הבועה. הוא חשש מקריסת השוק והמשקיעים בהתפקעות לא מבוקרת של הבועה.
תיכון חלק את המידע ואת חששותיו עם המנהיג הטרי של הליכוד, בנימין נתניהו. הם עלו ללשכת ראש הממשלה רבין כדי להתריע על הסכנה וניסו לשכנע אותו ללחוץ על שר האוצר בייגה שוחט ועל הנגיד פרנקל לצנן את השוק בהדרגה. רבין לא התערב, אולי בהשפעת פרנקל אשר נתן לו כל שבת שיעור פרטי בכלכלה. עובדה היא כי פרנקל העדיף להנחית בעצמו את הגרזן על השוק, בנאומו בכנסת כעבור מספר ימים בו קרא "לפעול לצמצום האמצעים המוניטרים שבידי הציבור המיועדים לצריכה בזבזנית".
הכרזת הנגיד עצרה את הזרמת האשראי. הבנקים תבעו מהלקוחות החזר מיידי של ההלוואות או להמציא להם ביטחונות מוצקים. ביטחונות היה קשה להם לגייס במפולת הבורסה נוכח אובדן שליש מערך השקעותיהם. הבנקים הגיבו במהלך שנוי במחלוקת, הם הפכו את יתרות החובה לאוברדרפט בריבית משולשת, ודחפו אלפי לקוחות תמימים לפשיטת רגל. הלקוחות היו זכאים לפחות ליחס מתחשב והוגן מצד מי שפיתה אותם לקחת את ההלוואות הזולות. כלומר לחייב את יתרות החובה שלהם לפחות בריבית הנמוכה שהובטחה להן.
"הנגיד הפיל את הבורסה" החלטת תיכון להוביל את חקירת הפרשה בוועדת הביקורת עוררה אי שקט במערכת הבנקאית. מנכ"ל הפועלים עמירם סיוון, תחתיו נרקם מבצע "מרתון", ביקש להרחיק את האש למטרה אחרת. "הנגיד הפיל את הבורסה", הוא הכריז בראיון לידיעות אחרונות בדצמבר 1994. לתיכון היה קל ונוח יותר להצליף קודם במפקח על הבנקים זאב אבלס, על כך שלא מנע מהבנקים להתעלל בלקוחות שנפגעו, כשפקעה הבועה.
ראיון מנכ"ל בנק הפועלים, "הנגיד אשם"
תיכון לא ידע כי אבלס לא נרדם בשמירה. אחרי חשיפת המפגשים החשאיים של בנק ישראל והאוצר לוויסות הזרמת האשראי לשוק, שיגר אבלס לראשי הבנקים מסמך "סודי-אישי" והאיץ בהם לדון בהשלכות הפעילות החריגה של הבנקים, בעיקר במתן אשראי לרכישת קרנות הנאמנות שבניהולם.
המכתב של אבלס לראשי הבנקים "סודי-אישי"
אבלס ציין במסמך כי דיונים כאלה לא התקיימו וכי לרוב מנהלי הבנקים אין מושג על היקף האשראי. הוא הזהיר את הבנקים כי פעילות זו לוקה בניגודי עניינים, והנחה בין השאר להגביל את כמויות האשראי.
המסמך התגלגל מאוחר יותר לוועד הפעולה של הנפגעים, והתקבל שם כניסיון של אבלס להוכיח בדיעבד את ערנות הפיקוח על הבנקים. אבל בראשית חקירה הפרשה בוועדת הביקורת שמר המפקח על סודיות המסמך, גם כשתיכון ירד על אזלת ידו, ועורר את הרושם כי לבנקים אין מפקח חד-שיניים.
בלחץ הוועדה נאות אבלס לבדוק לפחות את תלונות הנפגעים על פי התנועות בחשבונות ניירות הערך שלהם. הבדיקה נועדה לסנן את המהמרים ולהורות על מחיקת החובות של המשקיעים התמימים והפתאים. אבל יבול הנהנים היה דל.
הסכמת תיכון לחשוף את המקור שגילה את תרומת האוצר ובנק ישראל לבועה של הבורסה רק בוועדת חקירה ממלכתית, הולידה בכנסת יוזמה של הליכוד והעבודה להטיל על ועדת הביקורת לפתוח בהליכי הקמת הוועדה הממלכתית. החוק מאפשר זאת לוועדה ולא רק לממשלה, על סמך ממצאי בדיקה מיוחדת של מבקר המדינה.
בהליך זה הוקמה ב-1986 ועדת בייסקי לחקירת השערורייה הקודמת של הבנקים בוויסות מניותיהם. בעידוד תיכון, אישרה מליאת הכנסת את פתיחת ההליך ואת כניסת מבקר המדינה לתמונה.
חשדות לעבירות פליליות של הבנקים בינתיים נשאל אבלס בוועדת הביקורת אם בדיקת התלונות העלתה חשדות לעבירות פליליות של הבנקים. המפקח השיב בחיוב, וגילה כי שלח לבדיקת המשטרה כמה עשרות תיקי חקירה בעיקר נגד בנק הפועלים ולאומי. אבל המהלך הזה נשכח במהומת רצח רבין. גם הקדמת הבחירות לכנסת והשבת הליכוד לשלטון בראשות נתניהו ב-1996, הרחיקו מסדר היום את פרשת האשראי המוגזם ואלפי נפגעיו.
אחרי הבחירות נבחר תיכון ליו"ר הכנסת. ראשות ועדת הביקורת עברה ליוסי כץ (עבודה). תיכון עקב מרחוק אחרי טיפולו בפרשה. היא לא גוועה. כעבור מספר חודשים נזכרו בוועדה לשאול את המפקח על הבנקים מה העלתה חקירת המשטרה בתיקים נגד הבנקים. אבלס לא ידע מה להשיב והודה כי לא התעניין בגורל התיקים אחרי ששלח אותם ליחידה לחקירות הונאה.
ביחידה טענו כי התיקים נשלחו מזמן לחוות דעת הפרקליטות, אבל גם שם לא התעניינו בגורלם. משרד המשפטים טען כי התיקים לא הגיעו לפרקליטות. רק בהתערבות אבלס, אחרי לחץ מהכנסת, אותרו התיקים ביחידת מיסוי וכלכלה של הפרקליטות.
ההתערבות המאוחרת של בנק ישראל אמנם החזירה את התיקים ליחידת ההונאה. אבל החקירה שהחלה באיחור של שנה התנהלה בעצלתיים. היחידה נזכרה לפשוט על משרדי בנק הפועלים לאחר חודשים נוספים, יותר מ-3 שנים לאחר התפוצצות הפרשה. לא נודע מה העלתה הפשיטה אם בכלל. גם ועדת הביקורת לא פעלה בנחישות למרות שהציפו אותה נפגעים נוספים שהרחיבו את הפנים המכוערות של השערורייה. אפילו מבקר המדינה אליעזר גולדברג נואש מהתנהלות הרשויות אבל הרים ידיים במקום לחשוף ציפורניים.
המבקר היה איש המפתח בהליך הקמת ועדת החקירה הממלכתית, אבל המליץ לוועדת הביקורת לשכוח ממנה. "היא לא תועיל לנפגעים", אמר והציע להתמקד בפעולות שלפחות יחזירו להם את כספם האבוד. היו"ר כץ מינה ועדת בוררים שתמליץ על מחיקת חובות לא מוצדקים, אך לא דאג לפרסום בולט של המודעה המזמינה את הנפגעים לבוררות. מספר הבאים היה זעום וכך גם מספר הזוכים. 3 שנים בוזבזו ושוב הוקדמו הבחירות.
ממשלת אהוד ברק עלתה לשלטון וראשות ועדת הביקורת, נחלה קבועה של האופוזיציה, חזרה לידי הליכוד. היו"ר החדש, עוזי לנדאו, היה נחרץ וחד-לשון מקודמיו. הוא קבע שבנק ישראל "נרדם בשמירה" ואיים לגלות ברבים את "ערוות הרשויות והבנקים" אם לא ישתפו פעולה בהשבת הגזילה לנפגעים. הם הסכימו להקים ועדת בוררים חדשה בראשות עו"ד אוריאל לין, עם סמכויות יותר רחבות למחיקת החובות.
הקמתה פורסמה הפעם בהבלטה ומשכה מאות מנפגעי האשראי. הפועלים, לאומי והמזרחי נדרשו למחוק לרובם חובות בעשרות מיליוני שקלים. לין אמר, "לא באנו להעניש את הבנקים אלא רק להקל על הנפגעים". ואכן הבנקים יצאו בשן ועין וגם לא הפסידו ממחיקת החובות שמלכתחילה היו וירטואליים. הם תפחו רק בספרים כתוצאה מהכפלה שרירותית של הריבית. ועדת לין רק הקהתה את חודו של עוקץ התרגיל המסריח.
איש לא נענש על ההתנהלות הקלוקלת של בנק ישראל והאוצר שלא מנעו את התעללות הבנקים בלקוחות. אבל המשבר לפחות הבריא את שוק ההון. בעקבותיו נולדו חוק יועצי ההשקעות, שקבע נורמה מקצועית-קפדנית לבנקים, ורפורמת בכר שהוציאה מבעלות הבנקים את קרנות הנאמנות וקופות הגמל. במישור האישי נותרו משקיעים שלא זכו לפיצוי הולם. מפסיד נוסף היה גם דן תיכון שהיה מועמד לתפקיד יו"ר בנק איגוד לאחר סיום כהונתו כיו"ר הכנסת. במקומו הועדף דווקא המפקח על הבנקים לשעבר, זאב אבלס.
