ילדים רעבים בבתי הספר כי הוריהם לא שילמו - ינואר 2013
ילדים שהוריהם לא שילמו עבור ארוחת צהריים יושבים בכיתה כשהם רעבים וחבריהם אוכלים, כך עולה מתחקיר חדשות 2 ששודר אתמול.
זאת, על אף כי לכל ילד בישראל מגיעה ארוחת צהריים ביום לימודים ארוך על פי "מפעל ההזנה" של משרד החינוך. בחלק מהמקרים הילדים שמקבלים ארוחה חולקים במזון שלהם עם הילדים שאין להם.
עלות מפעל ההזנה מכל ילד היא 70 שקלים בלבד, ובכל זאת יש הורים שלא יכולים להרשות לעצמם סכום כזה.
הורי הילדים טוענים שאין ביכולתם לשלם את הסכומים שמבקש משרד החינוך בעבור הסעודה ביום הלימודים הארוך, ומאשימים את משרד החינוך כי הוא "מסמן" את ילדיהם כעניים ומסכנים ומותיר בהם צלקות לכל החיים. משרד החינוך מצדו רואה את העניין בחומרה ומודיע כי במסגרת מפעלי ההזנה שהוא מפעיל על פי חוק, אין למנוע מהתלמיד קבלת ארוחה חמה.
לא ברור על פי הדיווח אם הבעיה נוגעת רק לבית ספר אחד או שהיא מקיפה כמה בתי ספר.
"היום קמתי יותר מתמיד, מתבייש, מתבייש במדינה בה אני חי, מתבייש להסתכל לילדים ברחוב ולחשוב שאולי יש שם ביניהם כאלה שהם ילדים שקופים, שקופים ורעבים, אוי לנו , מה הפכנו להיות, אות קין על כול אזרח במדינה הזו, אות קין אות בושה על שאנחנו לא נלחמים. ישראל 2013 אני מתבייש להיות חלק ממך אני מתבייש להיות אזרח ישראלי, אין כאן שום דבר טוב אין כאן שום דבר אופטימי, אין כאן שום תקווה, כול יום שאתם מכינים סנדביץ לילד שלכם לבית הספר תחשבו על החבר שלו לכיתה שאין לו אוכל והוא רעב, תחשבו על עוד ילד שבמקום אחר ישב בזמן הפסקת האוכל ויצפה בבטן ריקה בחברים שלו אוכלים ואם זה לא יגרום לנו לצאת החוצה ולהשבית את המדינה, אז כנראה שאבדה התקווה כנראה שאנחנו פשוט לא ראויים למקום טוב יותר כי כולנו חלק מזה וכולנו נותנים יד לדבר הזה לפשע הזה".
יסמין לוי: "מה שקורה בין כותלי בית הספר לא נשאר שם. זה לא וגאס. הטראומות, הצלקות וההשפלה מלוות את חיינו ומעצבות את מי שאנחנו. אבל יש קו אדום, חוק יבש לגרון יבש: כל ילד חייב לקבל מנה חמה אחת יום, בלי קשר ליכולות כלכליות. אני נזכרת בימי הגימנסיה שלי, שם הייתה חבורת בנות מקובלות, כולן עם נעלי ריבוק חדשות. לכאורה, רק מותג, לא מזון. כל נערה שלא יכלה לרכוש נעליים כאלה פשוט לא נכללה בין המקובלות. זה היה שיעור מסריח, אווילי, טיפשי להחריד אבל זה מה שזה. ועדיין, התחושה שלא יכולת לקבל משהו ולראות את האין רק גרם צער.
אני יכולה רק לדמיין את המבטים של הילדים לעבר חבריהם שרצים לאכול. נמנעים מקשר עין, מעסיקים את עצמם ומתרכזים בכריכים שלהם. עד שהבטן מקרקרת".
ילדים שהוריהם לא שילמו עבור ארוחת צהריים יושבים בכיתה כשהם רעבים וחבריהם אוכלים, כך עולה מתחקיר חדשות 2 ששודר אתמול.
זאת, על אף כי לכל ילד בישראל מגיעה ארוחת צהריים ביום לימודים ארוך על פי "מפעל ההזנה" של משרד החינוך. בחלק מהמקרים הילדים שמקבלים ארוחה חולקים במזון שלהם עם הילדים שאין להם.
עלות מפעל ההזנה מכל ילד היא 70 שקלים בלבד, ובכל זאת יש הורים שלא יכולים להרשות לעצמם סכום כזה.
הורי הילדים טוענים שאין ביכולתם לשלם את הסכומים שמבקש משרד החינוך בעבור הסעודה ביום הלימודים הארוך, ומאשימים את משרד החינוך כי הוא "מסמן" את ילדיהם כעניים ומסכנים ומותיר בהם צלקות לכל החיים. משרד החינוך מצדו רואה את העניין בחומרה ומודיע כי במסגרת מפעלי ההזנה שהוא מפעיל על פי חוק, אין למנוע מהתלמיד קבלת ארוחה חמה.
לא ברור על פי הדיווח אם הבעיה נוגעת רק לבית ספר אחד או שהיא מקיפה כמה בתי ספר.
"היום קמתי יותר מתמיד, מתבייש, מתבייש במדינה בה אני חי, מתבייש להסתכל לילדים ברחוב ולחשוב שאולי יש שם ביניהם כאלה שהם ילדים שקופים, שקופים ורעבים, אוי לנו , מה הפכנו להיות, אות קין על כול אזרח במדינה הזו, אות קין אות בושה על שאנחנו לא נלחמים. ישראל 2013 אני מתבייש להיות חלק ממך אני מתבייש להיות אזרח ישראלי, אין כאן שום דבר טוב אין כאן שום דבר אופטימי, אין כאן שום תקווה, כול יום שאתם מכינים סנדביץ לילד שלכם לבית הספר תחשבו על החבר שלו לכיתה שאין לו אוכל והוא רעב, תחשבו על עוד ילד שבמקום אחר ישב בזמן הפסקת האוכל ויצפה בבטן ריקה בחברים שלו אוכלים ואם זה לא יגרום לנו לצאת החוצה ולהשבית את המדינה, אז כנראה שאבדה התקווה כנראה שאנחנו פשוט לא ראויים למקום טוב יותר כי כולנו חלק מזה וכולנו נותנים יד לדבר הזה לפשע הזה".
יסמין לוי: "מה שקורה בין כותלי בית הספר לא נשאר שם. זה לא וגאס. הטראומות, הצלקות וההשפלה מלוות את חיינו ומעצבות את מי שאנחנו. אבל יש קו אדום, חוק יבש לגרון יבש: כל ילד חייב לקבל מנה חמה אחת יום, בלי קשר ליכולות כלכליות. אני נזכרת בימי הגימנסיה שלי, שם הייתה חבורת בנות מקובלות, כולן עם נעלי ריבוק חדשות. לכאורה, רק מותג, לא מזון. כל נערה שלא יכלה לרכוש נעליים כאלה פשוט לא נכללה בין המקובלות. זה היה שיעור מסריח, אווילי, טיפשי להחריד אבל זה מה שזה. ועדיין, התחושה שלא יכולת לקבל משהו ולראות את האין רק גרם צער.
אני יכולה רק לדמיין את המבטים של הילדים לעבר חבריהם שרצים לאכול. נמנעים מקשר עין, מעסיקים את עצמם ומתרכזים בכריכים שלהם. עד שהבטן מקרקרת".
